בתערוכה הוצגו עשרות בובות, תמונות, מסמכים נדירים וקטעי ארכיון מעזבונו של הבובנאי דוד בן שלום (הונזו) - מראשוני הבובנאים בארץ ישראל.
הונזו היה בובנאי שמימש את חלומו: הקמת להקת שחקנים עשויים מעץ. במשך יותר מארבעים שנה הוא הופיע ברחבי הארץ וברחבי העולם עם הבובטרון שהקים בקיבוצו גבעת חיים מאוחד.
מי היה הונזו? בשנת 1934 ירד מהאונייה בחיפה צעיר בן 22, בשם יאן בק, שהגיע מהעיר אוסטרווה בצ'כיה, לבוש בקסקט וברובשקה ובידו מזוודה קטנה. הוא הגיע לבד, ציוני יחיד ממשפחה מתבוללת שהתנגדה לעלייתו. כשהגיע לחדרה, שלח מברק לקיבוץ גבעת חיים, וביקש שהקיבוץ ישלח משאית לאסוף מחדרה קבוצה גדולה של עולים, שזה עתה הגיעו מצ'כיה. הקיבוץ שלח משאית, אבל, משחזרה לקיבוץ ירד ממנה רק עולה אחד. העולה הציג את עצמו כדויד (זה היה שמו בדרכון) וכאיש של שלום, וכך גם קרא לעצמו: בן שלום. חבריו שבאו מצ'כיה לפניו קראו לו הונזו, וכך הכיר הקיבוץ לא רק את שמו, אלא גם את חוש ההומור שלו.
הקיבוץ בן השנתיים ישב על אדמות סמוך לחדרה: מספר אוהלים, צריף חדר האוכל, הרבה בוץ בחורף ויתושים בקיץ, חולירע ושיתוף. הכול היה של כולם: הכביסה, חדר התרבות, התנור, האוהלים, המדורה, השירים וסידור העבודה - היחיד מגשים חלום קולקטיבי.
שנה אחרי שהצטרף לקיבוץ נשלח הונזו לעבוד במאפייה. בין לישת בצק ללישה החלו ידיו חסרות המנוחה לגלף בעץ. אחרי העבודה נהג לשבת יחד עם חברו זכריה וינר, ושניהם העלו זיכרונות מהבית באוסטרווה; עיר מכרות תעשייתית אפורה, אבל גם עיר שהיו בה ירידים, הצגות, פארקים, מוסיקה וקרקסים. תוך כדי התבוננות בחוברת ההוראות להכנת מריונטות שהביאה מצ'כיה הגננת מרים, נגרעו פיסות מגוש העץ ונוצר פרצוף. חלקי הגוף, המנגנון והחוטים חוברו, ונולד "קספרק". התפקיד הקלאסי של קספרק (Kašpárek) הצ'כי כמו גם של דמויות-בובות עממיות בארצות ברחבי העולם: פנץ' האנגלי, קרגוז התורכי, פטרושקה הרוסי ואחרים, הוא להיות הדמות הנלחמת בממסד באמצעות לשון מושחזת, תחבולות פיזיות ועלילתיות, שמחה, אנרכיה והרבה הומור.
קספרק בגרסתו של הונזו הוא קיבוצניק הנקרא 'שמחל'ה', או בלשונו של וינר: שמחתנו הקטנה. שמחל'ה הוא הגעגוע לשמחה, ומה שווה השמחה אם אין בה משתפים אחרים? וכך יצרו השניים הצגה לילדים. כמו קספרק הבובה שמחל'ה קיבלה את התפקידו המסורתי של המקשר בין המערכות בהצגה. ואחרי ששימחו את הילדים, שימחו השניים עם הבובות גם את המבוגרים.
עם הזמן התגלה גם החוש המסחרי של הונזו,: הקיבוץ השקיע בתיאטרון הבובות 29 גרוש, והונזו וזכריה נסעו עם פרדה ועגלה לקיבוץ מעברות והרוויחו שם שלוש לירות. בכסף שהרוויחו קנה הונזו צריף לפירוק שעלה 10 לירות. את חציו הוא מכר בחמש לירות, ואת חציו האחר הביא לקיבוץ והרכיב מחדש בעזרת חבריו. כך נולד צריף הבובות הראשון, שבו הונזו בילה את רוב זמנו אחרי העבודה בבניית הבובות והבמות.
הונזו הצליח לשלב את אישיותו האינדיבידואלית יוצאת הדופן עם ערכי הקיבוץ. הוא ראה בקולקטיב ובעבודה ערך עליון, אידיאל התיישבותי חשוב כמו הבובטרון. לכן גם סבר שלא יעלה על הדעת לגזול שעה משעות העבודה לצרכים האישיים.
"...אני אישית מתנגד לכל מסיבה בקיבוץ, שבמרכזה מעמידים, אדם אחד, זה לא מתאים לתפיסתי את הקבוץ. הגיבור האמיתי בחיי הקיבוץ הוא דווקא האיש האפור, הסוחב בעול היומיומי, העומד ליד המכונה בבית החרושת, או ליד סירי הבישול במטבח הלוהט, יום יום, שנה שנה... אני קודם כל איש קיבוץ ודווקא חיי חברה זו נתנו לי ה"צבע" המיוחד שלי. מי יודע אם מחוץ לקיבוץ בכלל הייתי מתפתח לכיוון תיאטרון הבובות, ולא נסחף במרוץ הכללי אחרי הכללי אחרי כסף וסטאטוס?"
כשהפך הבובטרון ענף מן המניין, והיה ידוע ומוכר כמו מפעל המיצים "גת", הרפת ובן אהרון מזכיר ההסתדרות באותם ימים, נהג הונזו למסור דו"חות כספיים מפורטים על תיאטרון הבובות שניהל.
הוא האמין שהצגות אינן צריכות להיות רק מצחיקות ומבדרות, אלא גם בעלות משמעות חינוכית. בהצגה "המלך בור" שעלתה לראשונה בשנת 1940, ושאותה כתב יצחק שמעוני, ביים יהושע רוזנהק ושיחק בתפקיד הראשי יוסף פידרר, הילדים של הקיבוץ היו הגיבורים. לא גיבור אחד יוצא לדרך אלא קבוצת ילדים, והמסר של ההצגה היה: רק כולנו יחד נוכל לשממה. זו הייתה הצגת הדגל של הקיבוץ.
בשנת 1947 נסע הונזו בשליחות הסוכנות לאירופה. הוא נסע לבדו עם עשרות בובות מהצגת המלך בור, ועם הצגה באידיש המתארת כיצד מנחם מנדל נפגש עם אורי מהקיבוץ, הצגה שאותה יצר לכבוד חמש עשרה שנה לגבעת חיים. הצגותיו הביאו לעשרות אלפי הניצולים ששהו במחנות העקורים בגרמניה את רוח ארץ ישראל והקיבוץ. הונזו הציג גם בבית המהר"ל בפראג ולפני הנוער היהודי בלונדון.
הונזו, שהיה נציג ישראל באונימה (הארגון הבינלאומי של הבובנאים) וראה הצגות מקצועיות רבות, רצה להקים להקה מקצועית שלא תיפול מאלה הפועלות ברחבי העולם. לבדו, בעבודה קשה, הוא בנה את ההצגות שהעלה, שכללו במות מסתובבות ומאות מריונטות. ומאחר שלא הצליח לגייס שחקנים מקצועיים לאורך זמן, גייס להפעלת הבובות את חברי הקהילה שבה פעל: בארץ הפעילו את הבובות החברים והילדים של הקיבוץ, ובמחנות העקורים הפעילו אותן תושבי המחנות. במחנות הנוער בארה"ב הצעירים לא רק הפעילו עם הונזו את הבובות, אלא גם המשיכו במסורת הזו שנים אחר כך. הונזו היה אפוא הבובנאי הקהילתי הראשון.
בשנת 1969 אימץ תיאטרון "הבימה" את הבובטרון, וכך התאפשר לו להופיע גם בערים. ואמנם הוא הופיע בפני עשרות אלפי אנשים בתוכנית מגוונת ועם הקלטות מקצועיות.
בשנת 1977, מתוך דאגה לעתיד, העביר הונזו את הבובטרון בשלמותו לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שבו גם לימד שנתיים. שנות השבעים האחרונות הפכו לתקופת פריחה בתיאטרון הבובות בארץ, ומספר סטודנטים ש"נדלקו" על תיאטרון הבובות החליטו לקשור את דרכם עם אמנות זו. חלקם נמנים היום עם צוות המרכז לתיאטרון הבובות בחולון.
לכבוד התערוכה "קיבוץ מושך בחוטים" עזבו הבובות את החלון של חדר 210 בבנין מקסיקו שבאוניברסיטת תל אביב ואת ביתם של עירית בתו של הונזו, בנו רמי ואיתן חתנו והגיעו למוזיאון: החוטים שוחזרו, הבובות אובקו ביסודיות וצבעיהן חזרו לחיים. הגמל שוחזר כולו והוא עומד מחייך בביתו החדש. הליצנים ממשיכים את חיי הקרקס על גלגלי האופניים, מחווה קטנה להונזו שהיה גם מתקן אופניים ואהב את הקרקס, ואף הספיק שנה וחצי לפני מותו ליצור הצגה חדשה ובה עשרות ליצנים.
הונזו נפטר ב-26.2.1990 והוא בן 78. חברו הטוב יצחק המאירי ספד לו: "כאשר עמדתי בפני קברו הרענן של הונזו ניסיתי להרהר בנפשי מה היה מבקש לפרידה מהעולם הזה: לא בכי, לא אבלות שחורה, אלא הצגת קרקס והרמת כוס שיכר ושירת אותו שיר שפיזם תמיד על יד השולחן: נגני מנגינה, נגני"
תערוכה חמישית בסדרת בסדרת 'הגירת הבובות' | אוצרת: מירי פארי | עיצוב התערוכה: דורה אשד | פתיחת התערוכה: מרץ 2011
ערב פתיחת התערוכה כלל גם את דבריו של פרופ' גד קינר - ראש החוג לתיאטרון, אוניברסיטת ת"א | הקרנת הסרט 'זה הסוד שלו - הזכרונות שמאחורי הבובות' | 'אגדת דשא' - מהקיבוץ בשירה עם שרה'לה שרון | במבואת אולם התיאטרון: 'הבובה זיוה' - מיצב של האמנית זיוה ילין
צפו בסרט שהפיק מרכז תיאטרון בובות ב-2011 על חייו ופועלו של הונזו
